נאמן יוצא בקריאה להטיל דין תורה, קמה זעקה. שכחנו.

חסר מים במדינה. שכחנו.

ישראל מדורגת גבוה במדד השחיתות. שכחנו.

חינוך? מורים? שאיפה למצוינות, לאן מועדות פנינו. שכחנו.

אנשי אקדמיה בורחים מהארץ. שכחנו.

חקירה נגד ליברמן. שכחנו.

נשיא, רוה"מ, חברי כנסת אל מול חוקרי המשטרה. שכחנו.

רבנים וחברי כנסת יוצאים בעד הסרבנות. נשכח מחר.

מה עוד אמרו? שכחתי.

בטור מרתק שהתפרסם בעין השביעית, פורש יובל דרור את משנתו ומנתח בצורה חדה ועניינית את התהליכים שהובילו לפרסומים השגויים ואת חוסר המהימנות העיתונאית שאחזה בכלל אמצעי התקשורת במהלך השבוע האחרון.

קישור לעין השביעית

מאז כתיבת הטור המדבקה אינה יורדת מסדר יום התקשורתי, העיתונים אשר מנסים להציל את שמם הטוב חושפים עוד ועוד סיפורים שהיו חבויים במעמקים וצצים בעקבות עבודה תחקירית איכותית. המטריד הוא, שתהליכים אלו היו צריכים להתבצע עוד בטרם פרסום הידיעות בעמודי החדשות ולא לפני. מהיכרות עם עורכים וכתבים בארץ לא פעם נתקלתי בחוסר נכונות לירידה לפרטים ומפאת חוסר תקציב/כתבים הסיפור הובא AS IS, אך מפעם לפעם היו ניצני אור שהאירו מעל אחרים והוכיחו כי עבודתם היא נר לרגליהם כאשר הם חקרו אותי שתי וערב, את מנכ"ל החברה ואת חברי ההנהלה בעקבות הודעה בודדה על טכנולוגיה חדשה.

אין אלא רק לקוות כי מקרה זה יהווה כמגדלור אשר ינווט חזרה את העיתונות אל מקומה הטבעי בחקר והבאת האמת.

Norcal Pigeon Poin - Photo by Cheri M. Larsht

 הג'ינג'י

הימים הם ימי המכרז טלעד, קשת ורשת מתמודדות ראש בראש על הזכות לשדר לנו הציבור שמשלם ממיטב כספו ( וכן גם על פרסומות אנו משלמים הן בעקיפין באמצעות רכישת מוצר במחיר שערורייתי או ישיורת לחברת הכבלים/לווין)  ימים בהם פתיחת טלויזיה לוותה בתוכן איכותי והכל כמובן באופן יחסי.

זפזופ בערוצים הקנה מבחר רב של תכנים, דרמה קומדיה וכל העומד ביד היוצר, יומיים לאחר המכרז הכל נגמר וחזרנו לשיממון המוכר.

השיא  אירע אתמול, ערוץ 2 מול ערוץ 10 שני הערוצים אשר אמורים להיות מדורות השבט של אזרחי ישראל וזאת על בסיס נתונים תמוהים. מחד ערוץ 2 עם עוד עונה נלאית של 'אני חושב שאני יודע לשיר אהה ואני מגיע מהפריפריה וגם יש לי סטייליסטית ששמה לי עניבה', שנמתחת על פני שני ערבים שעתיים בכל פעם. ומנגד מתייצב ערוץ 10 שהחליט סופית שהצופים הם לא חלק מקהל היעד ושידר שיעממון  במסווה דוקומנטריה על היופי הישראלי, בכתיבת שורות אלה אני נחרד לגלות שזאת סדרה..

וכך מתגלה עולם נפלא של שיחה ומשחקי חברה

נשאלתי איך לא כתבתי מילה על רומא, תשובתי היתה שפשוט אני עדיין שם ועצם העובדה שגופי נמצא בישראל אינה מעידה כי  שבתי לארצנו הקטנה.

כבר בטיסה כאשר הבחור ליד הוציא מהכיס סטיפת שטרות של מאה אירו  ולא הסכים לחלוק עימי אפילו בקצת הבנתי שאנחנו כבר לא בקנזס…

הבטיחו  לנו ישראייר קיבלנו צינור חלול של ארקיע עם טייס מבולבל שלא היה סגור אם הוא טס בישראייר או בארקיע,  הבטיחו מונית ביציאה  ובתמורה קיבלנו מסע. לבסוף מצאנו את המונית שהזמנו מראש בארץ (כן, הצליחו לדחוף לנו שנגיע מאוחר בלילה, לא תהיה רכבת…ידי ידי בלה בלה) היינו חרדים כל הדרך אל המלון פן יעצור נהג המונית לפתע במלון חשוך אל, לרגע החסרתי פעימה כאשר המונית נעצרה צמוד למבנה שדמה בצורה מחשידה לתמונה באתר.

הפסקת דמיון קצרה - כביש מהיר, מקום שומם, צמחיה עבותה, גרפיטי על הקירות ותמהונים מסתובבים ברחובות. סוף הדמיון.  הטלפון כבר היה ביד וה- send  ל669 היה מוכן ללחיצה. המשכנו לנסוע עוד כ-20 דקות ותחושת רוגע נחתה כאשר הוא התחיל להסתובב  סחור סחור במרכז העיר (התשלום נסגר מראש) .

מסע הכומתה התחיל ביום שישי  בהשכמה מוקדמת  וצעידה אל הואתיקן, האפיפיור היה עסוק מדי להיפגש עימנו והשומר סירב לאשר לנו נסיעה בפופמוביל, הבלגנו והסתובבנו אחורה בשאת נפש, אנחנו לא נוותר ונראה לו מה זה. על אפם וחמתם נצלם את ציוריו של מיכאלנג'לו למרות האיסור החמור..

קפלה סיסטינית

טיפסנו במדרגות אינסופיות, נלחמנו באריות הקולוסיאום וזרקנו מטבעות למזרקה, צילמנו 300 תמונות, היינו בפיאצות ושתינו קפוצ'ינו, אכלנו פיצה, קינחנו בGiolitti, סיירנו בשווקים והעמדנו פני תמימים בכניסה לאתרים.

אך הכל התגמד לו כשמיקה אמרה כן.. 

Arrivederci

הג'ינג'י   

מעטים הפעמים שאני מוצא את עצמי קורא ידיעה בעיתון ונשאר פעור פה, עכשיו בכלל כאשר הגשר בשיניים זה כואב שבעתיים.

Photograph: Brazil air force via LatinContent/Getty Images

אבל הידיעה הבאה תפסה אותי לא מוכן,הכל התחיל מעט לפני המראת טיסת אייר פרנס מס' 447, כאשר אחת מהנוסעות עשתה את דרכה לשדה התעופה אך מסיבות שונות פספסה את הטיסה שהמריאה בלעדיה. טרם היעלמות המטוס בימי האוקינאנוס עלתה האשה לטיסה אחרת שהביאה אותה לגרמניה שם נחתה מבלי לדעת את גורלה, סביר להניח ששמעה על כך בזמן שהיתה ברכבה עם בעלה.

אין לתאר את שעבר עליה ברגעים ספורים אלו כאשר היא הסתכלה אל עבר בעלה.

לא הרחק מאינסבורק שבאוסטריה התהפך רכבה, היא נהרגה.

עוד רגע אני ומיקה ברומא… רצים במחילות הואתיקן, מסתתרים בארכיון ומגינים על האפיפיור. עשן אפור או אולי לבן,  בעצם איזה טעם בגלידה אני רוצה תאנים או מלונים? 

אוו איטליה, לחלום ברומאית ולהתעורר עם אספרסו קצר ועוגיה מתוקה בצד. מיקלאנג'לו, ליאונרדו, רפאל, עיר אחת היסטוריה אדירה השוכנת בתוכה. לאיפה ללכת קודם לקפלה או לפנתיאון, לקולסיאום או להיפודרום.

אולי הכי פשוט לתת לרגליים להוביל, לנוח בפיאצה להסתכל על העוברים ושבים ולומר בונג'ורנו.

אריבדרצ'י

הג'ינג'י

אתמול בערב  במהדורות החדשות ברדיו נשמעה הידיעה הבאה "פקח רשות הטבע והגנים פתח תיק פלילי לאזרח אשר הרג צבת ים"

בתגובה אמר האזרח "היא הפריעה לי, אז דקרתי אותה".

היום בבוקר התראיין הפקח אצל יעל דן והעניק הסבר מאלף על החיה הנדירה, בארץ יש כ-10 נקבות מאתמול 9 בלבד. בימים אלו עולות הנקבות אל החוף על מנת להטיל את ביציהן, כחלק מתהליך ההתרבות המדהים שמעניק לנו הטבע כאשר נקבה מטילה בין 80-ל100 ביצים אשר מרביתן ולרוב כולן בוקעות.

לדברי הפקחים, היום לפנות בוקר החל צוות לסרוק את השמורה ולאתר סימני עלייה של הצבות, וסימני ירידה וזאת כדי לסמן את מיקום הביצים ולגדרן מתוך מטרה למנוע את פגיעתן מטעם רכבי ה-4*4 ואזרחים טובי לב אשר מחפשים אוצרות לבנים. כאשר זיהו הפקחים את סימני העלייה ולא סימני ירידה התעורר בליבם חשש, הם פנו לאזרח שישן באוהלו עם חברתו וכלבו לשאול האם הם ראו את הצבה, בתשובה לשאלתם אמר שראה ואף סיפר שהיא הפריעה לו במנוחה והוא דקר אותה בתמורה.

הצבה שנמצאה קרוב לחוף הועברה לטיפול במכמורת, משנמצא שלא ניתן להצילה נאלצו להמיתה אך את ביציה 92 במספרהוציאו מבטנה.

הטבע העניק לנו מתנות מדהימות, אנו מרחיקים יבשות וחוצים אוקיאנוסים בחיפוש נפלאות הטבע, אך כאן בביתנו אנו דואגים להרוס, לקלקל ולהשמיד. אני שוב מביט בתמונות וקורא את המילים שנכתבו ומסרב להאמין איך הפכנו לחסרי רחמים.

ניתן לקרוא את הסיפור המלא ברחבי האינטרנט וגם בynet.

צבת הים, צילם: עמי לזר, רשות הטבע והגנים.

ובמדורנו  התבונתי השבועי או אולי החודשי, המדוזה.  יצור כלאים ממים וספוג.

בעל חיים פרימטיבי, רב תאי ולא משמעותי | צורתה פעמון, אבל היא לא מזהירה בגונג   | היא אוכלת ופולטת דרך הפה | לאורך גופה 8 זרועות שמשמשות לצייד דגיגים, סרטנים ואצות ים | וגם אותנו בני האדם | אין לה מח |  מצד שני אין לה גם לב | במאה ה-18 היא הוגדרה כייצור כלאיים בין צמח לבעל חיים | מקורה כנראה מתולעת | היא קצת עצלנית | הגברת לא שוחה  אלא זורמת.. עם הזרמים |  דריכה עליה בחוף הים נחשבת להנאה מפוקפקת | לשפד אותה במקל ולשים אותה על האש - לא נשמע לי מומלץ | הדגם האוסטרלי ארסי פי 20 מנחש קוברה | בינתיים הוא לא מיובא לארץ | בימים הקרובים היא נוחתת בארצנו |  ניתן  יהיה למצוא אותה בחופי ארצנו, בצבעי כחול ושקוף |  לצריבת מבחן ניתן ליצור קשר עם הים |

הג'ינג'י

יום חמישי 6:52, רכבת ישראל.
אני עומד ברציף מספר 2 בתחנת חוף כרמל, הרכבת לתל אביב אמורה ברגע זה לעצור בחריקת בלמים.
לא, היא לא עצרה והיא גם לא נראית באופק, שוב אני מגניב מבט והנה האורות הלבנים עוד רגע מגיעים, אט אט היא זוחלת לה אל הרציף ונותנת אות להמון האזרחים להתחיל לעוט אל עבר הדלתות הנפתחות. "תן לעבור אני בהריון, רגע הדלת לא נפתחה, נוו אולי תיכנס כבר אתה לא רואה שאתה עוצר את התנועה. מישהו צועק מאחור - אולי תתנו לאנשים לרדת, אני אומר לך הישראלים האלו חיות, בהודו כבר יותר טוב".
חייל מנסה לרדת ואחר מנסה לעלות, הם נתקלים אחד בשני ומסרבים לפנות וחיש המריבות מתחילות, הדלתות נסגרות. מצאתי לעצמי פינה שלווה על מדרגות הקרון האשה ממול מניחה עיתון שעליו מיד תשב וממעל משקיף גבר שפורש ידיו ונשען על הדלת וריח גופו נישא באוויר.

7:19 תחנת בנימינה, מחליפים רכבת.
לפני דקותיים רכבת ההמשך הייתה אמורה לצאת, אבל עכשיו אני עסוק בלהידחף החוצה, הדלתות נפתחות וחומת אנשים מנסה לשעוט פנימה.
"ככה כן בונים חומה" יורם ארבל היה יכול להיות מרוצה לו רק חומה כזאת הייתה נבנית במשחקי אוקינאיה מי יודע איפה היינו היום. קצת דחיפות קצת צעקות וקדימה אל המדרגות לרכבת הפרברית האדומה.
הדלתות סגורת ואף אחד לא עולה, בדיקה בטחונית נעשית"לא לעלות" צועק הכרוז מחכים ומחכים, פתאום אזרח סורר לוחץ על הכפתור עצור! זועק הפקח "אדוני תצא בבקשה, אסור לעלות". הבדיקה כנראה הסתיימה אנשי הדלת מביטים לדלתות שבצד מביעים תמיהה מי יהיה האמיץ שילחץ, מי יהיה הראשון? לפתע בזוית העין נקלט הראשון שנותן את האות ופוף נהר אדם נשטף פנימה.

8:02 תחנת רכבת הרצליה.

אך, איזה איחור מפנק. אוטובוס הנה אני בא, אהה אין בכלל תחנה צריך ללכת ברגל לתחנת "מסעף הרכבת" חצי קילומטר 7 דקות הליכה מהירה.. באופק נראה האוטובוס אני מוציא את הארנק והאוטובוס מסרב להראות סימני עצירה, מרים ידיים מנופף, צועק, הנהג קלט ועוצר באמצע הכביש 100 מטר מהתחנה. כרטיסיה בבקשה אני מבקש מהנהג, אין לי מחזיר בתשובה.. מגיע למשרד ומתחיל לעבוד.

17:50 בדרך לאוטובוס.

מחכה ומחכה, מסתכל שמאלה וגם ימינה מסתכל למעלה וגם למטה אולי הוא יצא ממכסה הביוב? הנה הוא זוחל שם בסיבוב.

18:17 תחנת רכבת הרצליה רציף מס' 2 הרכבת אמורה להגיע.

18:20…18:25…כלום, לפתע הכרוז זועק הרכבת שהייתה אמורה להיכנס ב18:17 תתעקב ב-10 דקות זמן משוער, עם הנוסעים סליחה. רגע, עשר דקות מעכשיו? או מ-18:17?.

חולפות מספר דקות והכרוז פורץ לשידור בשנית, נוסעים נכבדים הרכבת תיכנס לרציף 3. לא טוב אני מסנן מתחת לשפם שאני לא מגדל, משמע שהרכבת תתעקב ברציף והמהירה שאוספת אותי בבנימינה תחלוף לפנינו..

18:40 יוצאים מהרצליה, דחוק בין  הנוסעים מתחנן לטיפת חמצן אבל העיקר שנוסעים. "נוסעים נכבדים שלום, הרכבת תעצור בנתניה בעוד מספר דקות, תחנה אחרונה לרכבת זו" ?????? מה קרה לחדרה, קיסריה, ובנימינה?

הנוסעים צפונה מתבקשים לרדת לההחליף רציף במנהרה ולהמתין לרכבת ברציף 1.

"פקח אל תתן לרכבת לנסוע, עצור אותה" נזעק קול מהכריזה בנתניה. כן, רכבת ההמשך צפונה כמעט וברחה לנו ואני עוד לא הספקתי לרדת מהרכבת.

דחיפות, צעקות, והופה טרילילילה אני ברכבת השנייה, החלפה הבאה בבנימינה.

19:40 בנימינה

יורד מהרכבת ומיד לאחר מכן נכנסת הרכבת הבאה, עייפה, חלודה וזועקת מכאבים כאשר לוחצים על הבלמים. קרונות מלפני 50 שנה אבל.. "משופצים".

הצלחתי למצוא פינת חמד באמצע הקרון, כאשר לפתע טיפה פגעה ליד הגרון, אני מסתכל למעלה וטפטוף מים פורץ דרך תקרת הקרון.. זינוק קל קדימה ואני בחוף מבטחים. פתאום בלימה ונהר מים מים פורץ מהתקרה אל עבר הקרקע בדרך הוא פוגע באדם עם מחשב ולא חס על הגברת עם העיתון. עוצרים בעתלית ושוב נותנים לרכבת מאחורינו לעקוף.

20:04 הגעתי לחיפה!! הנסיעה הביתה כבר במזגן באוטו עם הרדיו והפקק בחורב. נפגש שוב ביום ראשון.

רגע לפני סיום.

לפני שאתם מנסים לחנך אותנו שם למעלה שנעבור לתחבורה ציבורית, ודקה אחרי שהעלתם את מחירי הדלק ב-70 אגורת תוך שבוע אחד. אתם מוזמנים להצטרף אלינו אנשי היום-יום שמשתמשים בתחבורה ציבורית ורק אז לצאת בהצהרות מאשימות.

מי שרץ למרחב המוגן שירים את היד.

מישהו אולי מישהי? אני מנסה להבין האם מלבד בתי ספר ומשרדי ממשלה, אזרחים באמת הלכו וחיפשו מרחב מוגן.

אני לא בא בטענות חלילה, וחשוב לתרגל כמה שיותר כי הרי האיראנים יתקפו מימין נסראללה מלמעלה ואובמה יאגף משמאל.

לא הייתי בוחר בהגדרה - קשה באימון קל בקרב, לא נראה לי שזה מתאים כאן. ריצה מטורפת אחוזת אמוק אל עבר קיר מט ליפול בזמן אזעקה מחרישה אוזניים נראית לי יותר הגיונית, כך לפחות זה היה בלבנון 2. לא אני, חס וחלילה מה פתאום זה השכן ממול.

חודשים מנסים להסביר לנו כמה חשוב להתכונן וללמוד את התרחישים, אפילו חילקו מפה עם חור שחס וחלילה לא נתבלבל, לא שמרתי אותה אני מודה.

ילדים מסבירים בטלויזיה, עודד בן עמי מרתיע ברדיו, שמא נתבלבל כולנו ובאמת נחשוב שאנו על סף אבדון.

הרי ברור לכולנו שבמלחמה הבאה, טילים אולי יתעופפו להם בכל הארץ - זה לא יהיה חדש זה כבר קרה לפני 18 שנה, מחבלים יתפוצצו במרכז העיר, גם זה לא חדש, הצופר בחיפה לא יעבוד ובירושלים יעבוד לחינם, גם זה קרה.

אולי פשוט כבר הפנמנו שאנו חיים במציאות שאנו חיים תחת איום בכל רגע ואת כל כוחות נפשנו וגופנו אנו שומרים לרגע האמת.

מצד שני פעם באמת חשבו שעיתון יכול להגן מפצצה גרעינית -

הג'ינג'י

הכותב מתכחש לעובדה שבזמן הצפירה העולה ויורדת הוא שתה קפה בחדרו במשרד.