יום חמישי 6:52, רכבת ישראל.
אני עומד ברציף מספר 2 בתחנת חוף כרמל, הרכבת לתל אביב אמורה ברגע זה לעצור בחריקת בלמים.
לא, היא לא עצרה והיא גם לא נראית באופק, שוב אני מגניב מבט והנה האורות הלבנים עוד רגע מגיעים, אט אט היא זוחלת לה אל הרציף ונותנת אות להמון האזרחים להתחיל לעוט אל עבר הדלתות הנפתחות. "תן לעבור אני בהריון, רגע הדלת לא נפתחה, נוו אולי תיכנס כבר אתה לא רואה שאתה עוצר את התנועה. מישהו צועק מאחור - אולי תתנו לאנשים לרדת, אני אומר לך הישראלים האלו חיות, בהודו כבר יותר טוב".
חייל מנסה לרדת ואחר מנסה לעלות, הם נתקלים אחד בשני ומסרבים לפנות וחיש המריבות מתחילות, הדלתות נסגרות. מצאתי לעצמי פינה שלווה על מדרגות הקרון האשה ממול מניחה עיתון שעליו מיד תשב וממעל משקיף גבר שפורש ידיו ונשען על הדלת וריח גופו נישא באוויר.
7:19 תחנת בנימינה, מחליפים רכבת.
לפני דקותיים רכבת ההמשך הייתה אמורה לצאת, אבל עכשיו אני עסוק בלהידחף החוצה, הדלתות נפתחות וחומת אנשים מנסה לשעוט פנימה.
"ככה כן בונים חומה" יורם ארבל היה יכול להיות מרוצה לו רק חומה כזאת הייתה נבנית במשחקי אוקינאיה מי יודע איפה היינו היום. קצת דחיפות קצת צעקות וקדימה אל המדרגות לרכבת הפרברית האדומה.
הדלתות סגורת ואף אחד לא עולה, בדיקה בטחונית נעשית"לא לעלות" צועק הכרוז מחכים ומחכים, פתאום אזרח סורר לוחץ על הכפתור עצור! זועק הפקח "אדוני תצא בבקשה, אסור לעלות". הבדיקה כנראה הסתיימה אנשי הדלת מביטים לדלתות שבצד מביעים תמיהה מי יהיה האמיץ שילחץ, מי יהיה הראשון? לפתע בזוית העין נקלט הראשון שנותן את האות ופוף נהר אדם נשטף פנימה.
8:02 תחנת רכבת הרצליה.
אך, איזה איחור מפנק. אוטובוס הנה אני בא, אהה אין בכלל תחנה צריך ללכת ברגל לתחנת "מסעף הרכבת" חצי קילומטר 7 דקות הליכה מהירה.. באופק נראה האוטובוס אני מוציא את הארנק והאוטובוס מסרב להראות סימני עצירה, מרים ידיים מנופף, צועק, הנהג קלט ועוצר באמצע הכביש 100 מטר מהתחנה. כרטיסיה בבקשה אני מבקש מהנהג, אין לי מחזיר בתשובה.. מגיע למשרד ומתחיל לעבוד.
17:50 בדרך לאוטובוס.
מחכה ומחכה, מסתכל שמאלה וגם ימינה מסתכל למעלה וגם למטה אולי הוא יצא ממכסה הביוב? הנה הוא זוחל שם בסיבוב.
18:17 תחנת רכבת הרצליה רציף מס' 2 הרכבת אמורה להגיע.
18:20…18:25…כלום, לפתע הכרוז זועק הרכבת שהייתה אמורה להיכנס ב18:17 תתעקב ב-10 דקות זמן משוער, עם הנוסעים סליחה. רגע, עשר דקות מעכשיו? או מ-18:17?.
חולפות מספר דקות והכרוז פורץ לשידור בשנית, נוסעים נכבדים הרכבת תיכנס לרציף 3. לא טוב אני מסנן מתחת לשפם שאני לא מגדל, משמע שהרכבת תתעקב ברציף והמהירה שאוספת אותי בבנימינה תחלוף לפנינו..
18:40 יוצאים מהרצליה, דחוק בין הנוסעים מתחנן לטיפת חמצן אבל העיקר שנוסעים. "נוסעים נכבדים שלום, הרכבת תעצור בנתניה בעוד מספר דקות, תחנה אחרונה לרכבת זו" ?????? מה קרה לחדרה, קיסריה, ובנימינה?
הנוסעים צפונה מתבקשים לרדת לההחליף רציף במנהרה ולהמתין לרכבת ברציף 1.
"פקח אל תתן לרכבת לנסוע, עצור אותה" נזעק קול מהכריזה בנתניה. כן, רכבת ההמשך צפונה כמעט וברחה לנו ואני עוד לא הספקתי לרדת מהרכבת.
דחיפות, צעקות, והופה טרילילילה אני ברכבת השנייה, החלפה הבאה בבנימינה.
19:40 בנימינה
יורד מהרכבת ומיד לאחר מכן נכנסת הרכבת הבאה, עייפה, חלודה וזועקת מכאבים כאשר לוחצים על הבלמים. קרונות מלפני 50 שנה אבל.. "משופצים".
הצלחתי למצוא פינת חמד באמצע הקרון, כאשר לפתע טיפה פגעה ליד הגרון, אני מסתכל למעלה וטפטוף מים פורץ דרך תקרת הקרון.. זינוק קל קדימה ואני בחוף מבטחים. פתאום בלימה ונהר מים מים פורץ מהתקרה אל עבר הקרקע בדרך הוא פוגע באדם עם מחשב ולא חס על הגברת עם העיתון. עוצרים בעתלית ושוב נותנים לרכבת מאחורינו לעקוף.
20:04 הגעתי לחיפה!! הנסיעה הביתה כבר במזגן באוטו עם הרדיו והפקק בחורב. נפגש שוב ביום ראשון.
רגע לפני סיום.
לפני שאתם מנסים לחנך אותנו שם למעלה שנעבור לתחבורה ציבורית, ודקה אחרי שהעלתם את מחירי הדלק ב-70 אגורת תוך שבוע אחד. אתם מוזמנים להצטרף אלינו אנשי היום-יום שמשתמשים בתחבורה ציבורית ורק אז לצאת בהצהרות מאשימות.
אהבתי את הקטע על הריח…
כל מילה מיותרת.
ככה נראים החיים של האנשים האילו, נו… אילו שרוצים לעשות משהו
איך קוראים לזה… שכחתי.
טוב, נו, פעם אחרת…
אה נזכרתי - !! בטח -> "ללכת לעבודה"….